קום עשה לנו אלהים. כתב הרמב"ן ודאי לא כיונו ישראל לעשות להם ע"ז כי היו מאמינים באלהים חיים שהוא הוציאם ממצרים ועשה להם כל הנסים והנפלאות ולא היו סבורים שמשה עשה להם הנסים והמופתים שיאמרו כיון שהלך משה נעשה לנו אלהים אחר אלא אמרו משה הורה לנו הדרך והלך לפנינו והיו המסעות על פי ה' ביד משה ועתה שנאבד ממנו נעשה לנו משה אחר שיורה הדרך לפנינו ולכך אמרו אשר ילכו לפנינו ולא שיהיו נותני' להם חיי' בעול' הזה ובעולם הבא וכן אמרו כי זה משה האיש אשר העלנו ולא אמרו האל אשר העלנו וכן תוכל לידע מתשובת אהרן כי בהאשימו משה על מה שעשה השיבו ויאמרו לי קום עשה לנו אלהים ואם ביקשו ממנו ע"ז והוא עשאה להם א"כ מה התנצלות היה זה אדרבה הוא מוסיף על חטאתו פשע שבקשו ממנו ע"ז ועשאה להם אלא שהתנצלו שלא אמרו לי רק עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו במקומך ויורה לנו הדרך כאשר הורית אתה שלא ידעו אם תשוב אליהם עוד ואם תשוב יעזבוהו וישובו אליך כבראשונה וכן היה הדבר מיד כשראו את משה עזבו את העגל והניחו לו לשורפו ואלו היה להם לאלהים אין דרך שיניח אדם מלכו ואלהיו לשריפת אש והנה הוא אשר הוציא הצורה הזאת כי לא אמרו לו מה יעשה וזה מאמר החכמים שאיוו לאלוהות הרבה כי הם לא ידעו במה יבחרו והכוונה לאהרן מפני שישראל במדבר חורב שממה והחרבן ושממות עולם יבוא מן הצפון כדכתיב מצפון תפתח הרעה חשב אהרן כי המחריב יורה דרך מקום החורבן כי שם כחו הגדול ובהיותם עובדים שם לאל יערה רוח ממרום כאשר נאצל על משה וזה שאמר חג לה' מחר שתהיה העבודה והזבחים לשם המיוחד להפיק רצון ממנו אל בעל הצורה כי בהיותה לפנינו יכוונו אל עניינה:
פרקו נזמי הזהב. בחר בזהב ולא בענין אחר שהוא מורה על מדת הדין ומראהו כמראה אש ולכן נעשה בית הקרבנות כולו בזהב וכן מזבח הקטורת והכרובים וגם דמות העגל בזהב יותר מן הכסף:
אלה אלהיך ישראל אשר העלוך. גם זה ראייה שלא כיוונו לע"ז שאין טפש בעולם שיאמר כי הזהב הזה אשר באזניהם הוא הוציאם ממצרים אבל אמרו בכח הצורה הזאת העלם משה ולא אמרו בעגל בשום מקום אשר הוציאנו ממצרים אבל אמרו אשר העלוך שלקחו אותו במקום יד הגדולה המחרבת ים:
וירא אהרן. פי' שראה אותם ברע מכוונים אל העגל בנה הוא מזבח וקרא חג לה' שיזבחו לשם המיוחד על המזבח אשר בנה הוא ולא יזבחו הם מזבחות לבשת ותהיה כוונתם לע"ז בזבחים בלתי לה' לבדו ואמר מחר להרחיב הזמן אולי בנתיים יבא משה והם השכימו בבוקר:
ויעלו עולות ויגישו שלמים. ולא אמר ויעלו לו עולות ויגישו לו שלמים מפני שהיו בהם שמכוונים לה' ומהם שהיו מכוונים לעגל ועל אלה אמר הקב"ה למשה וישתחוו לו ויזבחו לו ואם אולי היה אהרן המקריב בקרבנות אמר סתם ויעלו עולות ויגישו שלמים כי הוא מכוון לשם והם דעתם לעגל שעשו והיו הבעלים מפגלים: וישב העם לאכול ושתה. שישבו כולם לאכול לשבעה ושתה לשכרה כאשר יעשו בחגים וכתב זה להשמיענו כי אף שמצאם משה משחקים לפני העגל גבה לבו בדרכי השם ולקחו מלפניהם ושרפו לעיניהם. והשלים כל מה שעשו בעגל ואחר כך סיפר מה שאמר הקב"ה למשה לך רד כי היה זה הכבוד למשה בבקר השכם כאשר השתחוו לו וזבחו לו וברד' משה מן ההר ישבו לאכול ויקומו לצחק וגם זה ראייה שלא נאמר למשה לך רד ביום שעשה אהרן העגל והמזבחות שהיה יורד מיד אלא כשזבחו והשתחוו לו העם אז אמר למשה לך רד:
כי שחת עמך אשר העלית. על שם שנאמר ויסע משה את ישראל מים סוף לכך אמר אשר העלית או שרצה לומר כענין שאמרו הם כי זה משה האיש אשר העלנו וכן במשנה תורה אשר הוצאת ממצרים כי על ידך יצאו ומשה אמר בתפלתו אשר הוצאת ממצרים כי אתה לבדך הוא המוציא. ואמר שחת עמך כי רובם חטאו במעשה העגל כדכתיב ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב ולולי זה לא הי' הכעס בכלם לכלותם אף כי הנהרגים והנגפים מועטים הם מ"מ ברובם הי' החטאת במחשבה רעה:
ועתה הניחה לי. כתב הרמב"ן אין טעם שיאמר הניחה לי ואכעוס כי לא חרה אפו עדיין ואיך יחרה אפו אחרי אשר יניחהו משה אבל דרך הפשט שאמר לו הניחה לי ואכלם בחרון אפי כדרך הרף ממני ואשמידם אי נמי הניחה רחמי ומדת הדין שלי תתחרה בהם ואכלם:
למה ה' יחרה אפך בעמך. כתב הרמב"ן ראוי הי' בחטא הגדול הזה שיתפלל דרך וידוי ותחנה כעין אנא חטא העם הזה. ורבותינו נתעטרו בזה על דרך ההגדות על כמה טעמים למעט החטא. ויש לפרשו שאמר למה תתן רשות במדת הדין להיות שולטת בעמך כי הוצאת אותם לשמך מארץ מצרים במדת הרחמים ובמדת הדין על שונאיהם. וי"מ למה ה' יחרה אפך בעמך הלא ערב רב הם שהתחילו בעבירה והחטיאו אותם. והתפלה הזאת למה יחרה אפך למה יאמרו מצרים היא התפל' אשר הזכיר במשנה תורה ואתפלל אל ה' ואומר ה' אלהי' אל תשחת עמך ונחלתך כי ענין התפלה שוה בשניהם והזכיר כאן התפלה קודם רדתו מן ההר והזכירה שם אחרי רדתו מן ההר. ודעת ר' אברהם כי לא התפלל על ישראל כל זמן שהי' ע"ז ביניהם אלא כאשר אמר לו הרף ממני ואשמידם התבונן כי הדבר תלוי בו וירד וביער העגל ושב להתפלל מ' יום ואין מוקדם ומאוחר בתורה. ואין דעתי כן בעבור שהתפלה שהתפלל בשובו היא אנא חטא העם הזה וגו'. ואם הכל תפלה אחת שעשה במ' יום אחרי שובו להר למה חולק אותה ומזכיר כאן מקצתה ואחרי הירידה מקצתה האחר אלא ב' תפלות הן כי כאשר אמר לו הניחה לי וגו' מיד חלה פני ה' ולא איחר כלל כי הי' ירא פן יצא הקצף מלפני ה' ויחל הנגף לכלותם והתפלל עליהם ונחם ה' על אשר דבר להורגם ולכלות' לא שנתרצה לגמרי אלא ניחם מלכלותם וכיון שהי' לו פנאי ירד ושרף את העגל והרג עובדיו ואחרי כן אמר לעם אעלה אל ה' אולי אכפרה בעד חטאתכם שימחול לכם אבל במשנה תורה סיפר הענין בסדר אחר כי אחרי דבר ה' שאמר הרף ממני ואשמידם אמר ואפן וארד מן ההר והטעם לפי שהי' משה מסדר להם שם כל חטאתם והטורח שטרח עליהם וסיפר מה שעשו העגל ושהוצרך לשבר הלוחות ולהתפלל עליהם מ' יום וגם על אהרן ושטרח לשרוף העגל וסיפר מה שעשו גם בתבערה ובמסה ובקברות התאוה ובשלוח אותם השם מקדש ברנע ואחרי שהשלים ממרים הייתם עם ה' חזר אל ענין תפלתו אשר הזכיר וסידר את שתי התפלות ואומר ואתפלל לפני ה' את ארבעים היום וגו' כאומר הוצרכתי להתפלל בעבורכם ארבעים יום כי מתחלה אמר ה' להשמיד אתכם עד שהתפללתי אליו אל תשחת עמך ולא הוצרך להזכיר התפלה השנית כי כבר אמר שמ' יום התנפל עליהם כי גם בכאן לא הזכירה כי מי יוכל לכתוב כמה תחנונים ובקשות שהתפלל עליהם מ' יום והזכיר במשנה תורה ובאהרן התאנף ה' ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא ולא הזכירו כאן לכבוד אהרן כי לא רצה להזכיר בחייו שהוצרך לתפלתו שלא יבוש ושם אחרי מותו הודיענו האמת:
והלוחות מעשה אלהים המה. כתב הרמב"ן הי' ראוי שיזכיר הכתוב כל מעשה הלוחות בפסוק ויתן אל משה כאשר אמר כתובים באצבע אלהי' אלא כתבו כאן לומר אף כי היו מעשה אלהי' לא נמנע משה מלשברם כי חרה לו בראותו המעשה הרע ההוא ולא יכול להתאפק או בענין שהזכירו רבותינו שפרח הכתב בבואו בגבול העגל במקום הטומאה:
קול ענות אנכי שומע. כ' הרמב"ן לא מפני שידע משה הדבר כי אדרבה לא להגיד לו כי לא רצה לספ' בגנותן של ישרא' אלא אמר קול זה הנשמע הוא כקול שחוק. ובמדרש שאמר לו משה מי שעתיד לנהוג שררה על ישראל אינו מבחין בין קול לקול:
וישלך מידו את הלוחות. ולא אמר ויפל שהשליכן למרחוק שלא יפלו על רגליו כדרך משליך משא כבד מעליו: וישבר אותם. לפי הפשט לכך שברם לפי שעברו ישראל על לא תעשה לך פסל שכתוב בהן שמעיד עליהם שצריך לינקם מהם ושברם שלא יהא עדותן קיימת:
וישרוף באש. דרך הזהב להיות ניתך. ור' אברהם אמר שיש דבר שיתנו אותו בזהב ולא יהא ניתך אלא ישרף ולא יהי' זהב לעולם:
מה עשה לך העם הזה. פירש"י כמה ייסורין סבלת שייסרוך עד שלא תביא עליהם זה. והקשה הרמב"ן כי זה מן הדברים שיהרג עליהם ואל יעבור ופי' מה עשה לך מה שנאה היתה לך על העם כי סבבת להשמידם ולכלותם ומפני שהי' אהרן להם למוכיח אמר לו כן כלומר נהגת עמהם כאויב החפץ ברעתם במקום שהי' לך להוכיחם וראוי הי' שיאשים לאהרן תחלה על חטאתו ואחר כך על שהחטיא לעם אלא שנהג כבוד באחיו הגדול ולא רצה להוכיחו על חטאתו ולא הזכיר לו רק מכשול העם. אי נמי שהי' בטוח בצדקת אחיו שלא היתה כוונתו לרעה אלא שהוכיחו על אשמת העם שהי' ראוי לו להוכיחם והם נכשלו על ידו והוא השיב שהטעוהו בדבריהם:
אתה ידעת את העם כי ברע הוא. פי' שהוליכם בדרך רעה שבאו אלי לעשות להם מורה הדרך במקום אדוני עד שובו ונתנו לי הזהב ואשליכהו באש ויצא העגל הזה כי חשבו בו מחשבה רעה והשתחוו לו ובעבור שלא רצה אהרן להאריך בסורחנם קיצר ואמר ויצא העגל הזה שיצא להם לענין הרע אשר אדוני רואה:
וירא משה. פירש"י אע"פ שהתנצל מ"מ ראה משה בלבו: כי פרוע הוא. פי' גוי אובד עצות ויפרעו כל עצתו: כי פרעה אהרן. וביטל מהם כל עצה ומוסר ואמר כך מפני שהיו חושבים שהעגל היה מורה להם הדרך והנה הוא כאלו אין להם עצה לא ידעו הדרך ילכו בה כי מהם חשבו לפי סברתם לטובה ומהם לרעה גמורה: לשמצה בקמיהם. שאפי' אותם שאין מחשבתם לרעה יוציאו עליהם לדורות שמץ ודבה ונמצא כל העם פרוע מהם לרעה גמורה ומהם שיוציאו עליהם דבה וכן בכל מקום שמץ לשון דופי ופגם. ועל דרך הפשט שמץ לשון מיעוט כמו ותקח אזני שמץ מנהו פי' לקח מעט ממנו וכן לשמצה בקמיהם אמר כי פרעה אהרן לעם למעט אותם בפני אויביהם כי העון הגדול הזה מיעטם בפני אויביהם או ימעיט זכותם בבואם במלחמה עם אויב:
ויעמד משה בשער המחנה. פי' לפי שראה את העם שיהיו לשמצה בקמיהם וזהו חלול השם עמד משה בשער המחנה וקרא בקול גדול מי לה' אלי והרג בפרהסיא עובדי העגל כדי שישמע הדבר לקמיהם ויתקדש שם שמים בהם תחת החלול שעשו:
כה אמר ה' וגו' שימו איש חרבו על ירכו. כתב הרמב"ן שאין זה ממצות זובח לאלהים יחרם כי אין אלו חייבים מיתה אלא מצוה הנאמרה למשה מפי הגבורה ולא נכתבה כי כאשר נחם השם על הרעה צוה אותו כיון שאינך רוצה שאכלה אותם תהרוג אתה את עובדיו בסייף כדרך קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה': שימו איש חרבו על ירכו. כתב הרמב"ן היו עובדי העגל רבים ולא יוכלו להביאם לב"ד על כן צוה להורגם כאשר יוכלו כמו שאמרו רבותינו שאם אין אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה אתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו והכל הי' הוראת שעה כי מי התרה בהם אלא שבני לוי הכירו באלו הנהרגים שהיו הם עובדיו. ולדברי האומר עדים והתראה מיתתו בידי אדם יש לפרש שצוה להם לחגור חרבם לתופשם ולהביאם לב"ד ואשר מצאו לו עדים והתראה הרגוהו בסקילה כמשפט עובדי ע"ז או שהיתה מיתתם בסייף כמשפט עיר הנדחת וכל בני לוי היו לה' ומתרים בהם. והנכון כדברי האומר זבח וקטר בסייף גיפף ונישק במיתה שמח בלבו בהדרוקן והכל מעשה לשעה כי אין מגפף ומנשק במיתה לדורות:
אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך. פירש"י מספר התורה כולה. והקשה הרמב"ן אם כן מה השיבו מי אשר חטא לי אמחנו מספרי והלא אין אחר למחות מספרו כי לא נזכר בו ופי' הוא כי משה אמר אם תשא חטאתם ברחמיך ואם אין מחני תחתם מספר החיים ואסבול את עוונם והקב"ה השיבו החוטאים אמחה מספרי ואותך לא אמחה שלא חטאת:
ועתה לך נחה את העם. פי' אחרי שנחמתי מלכלותם נחה אותם: אל אשר דברתי לך. ולא רצה לפרש זה בפירוש כי הוא דרך כעס כאומר מה שדברתי לך אעשה לכבודך אבל לא אשא חטאתם כי ביום פקדי אפקד עליהם אחרי בואם אל הארץ וזה רמז לעת הגלות ממנה או למה שאמרו רבותינו שאין פורענות שאין בה אוקיא ממעשה העגל:
ויגוף ה' את העם. ולא ספר הכתוב כמה היו הנגפים כאשר ספר הנהרגים על ידי בני לוי וכאשר פירש מגפה של קרח ושל בעל פעור ואולי לא מתו בפעם אחת אלא נגפם ה' למות בלא עתם. אי נמי לא חשש למנותם כאשר לא מנה המתים בתבערה ובקברות התאוה ולא פרט הנופלים ביד בני לוי אלא לכבודם לומר שהרגו רבים בעם ולא פחדו מהם אלא בטחו בד'. ואמר: אשר עשו את העגל. לומר שלא היו מן המשתחוים לו והזובחים לו אלא מן העושים כלומר מאותם שנקהלו על אהרן ובעבור שאמר שנענשו על שעשו העגל ולא על עבודתו והם לא עשאוהו אמר: אשר עשה אהרן. לומר שהוא עשאו במצותם ולכך נענשו. והמגפה הזאת היתה אחרי שהרג משה את העובדים לעגל והתפלל עליהם ואמר לו להעלותם אל הארץ ושישלח לפניהם מלאך ורצה לנכות להם מן העון כדי שיהו ראויים לזה ושילח המגפה בהם ובזה מחל להם קצת העון. ואמר לו:
